שמי מירי אשכר-ביטון. בהכשרתי אני יועצת משפחתית, מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים. אני נשואה ואמא לשניים.

האימהות שלי כרוכה יחד עם המקצוע שלי.

הלידה של בני הבכור הייתה עבורי חוויה ששינתה את חיי ולקחה אותם למסלול אחר לגמרי מזה שתכננתי. הרבה דאגות ותחושות בטן שהיו לי מרגע לידתו, התאחדו בגיל שנתיים וחצי לכדי הגדרה ברורה ואבחנה רפואית ששמה "אוטיזם". המצוקה שלי הייתה אדירה. קשה למצוא מילים שיתארו באופן מדוייק את עוצמת ההלם הראשוני שעוברים הורים שבנם מאובחן על הספקטרום האוטיסטי, אבל מי שנמצא שם מבין את הכוונה גם בלי מילים.

מילים זה מה שהיה חסר לנו בהתחלה. חוסר היכולת לתקשר עם הילד שלי תסכל אותי, הבהיל אותי, הכאיב לי והדאיג אותי מאוד. הרגשתי שאני רוצה לצרוח אבל אין מי שישמע את הצעקה שלי וגם אם ישמעו לא יבינו אותה. לא ידעתי אז שהרבה מאוד הורים עוברים דברים דומים. הרגשתי שאני לגמרי לבד, והלבד הזה היה קשה מנשוא.

לאט לאט התחלתי לאסוף את השברים, ולצד "מצב החירום" שהוכרז בבית לטובת מרוץ הטיפולים בילד, העזתי לטפל גם בעצמי. בהתחלה לא ראיתי את הקשר – רציתי רק להרגיש טוב יותר – אבל ככל שהתחזקתי, לא יכולתי להתעלם עוד ממה שנראה בבירור בבית: ככל שמצבי הלך והשתפר כך גם יכולותיו התקשורתיות והתפקודיות של בני הלכו וגדלו. ככל שאני עצמי הייתי פחות במצוקה, כך הצלחתי להפריד את הקושי שלו מהקושי שלי, ולראות אותו "כמו שהוא באמת": קשיים לצד יכולות, חולשות לצד חוזקות, עם פחות עטיפות של חרדה ודאגה ששיבשו לי את הראייה. הקלתי עליו ברגעים הנכונים ודרשתי ממנו להתמודד כשידעתי שהוא מסוגל. המפץ הגדול של חיי ריסק אותי לגמרי, אבל אחרי שאספתי והדבקתי את השברים יצאתי חזקה יותר, ויודעת לטפל בבני בדרך המתאימה לו ביותר.

היום אני עוסקת בהדרכה ותמיכה מקצועית להורים אשר ילדיהם מאובחנים על הספקטרום האוטיסטי. אפשר לומר שאני עוזרת להורים להפריד את ילדיהם מן המילה הקשה הזאת, "אוטיזם", ולראות שמאחורי האבחנה מסתתר לו ילד שצריך שיתייחסו אליו ככזה. אני מושיטה לכם יד ומזמינה אתכם לקרוא, להתחבר ולהיעזר.

שלכם, מירי.