פורסם בתאריך 5 בנובמבר , 2015 תגיות: , , , ,

שיחת טלפון בסגנון אוטיסטי

עדי: אפשר לדבר עם דניאל?

דניאל: זה אני. מי זה?

עדי: זה עדי.

דניאל: מה אתה רוצה עדי?

עדי: רציתי לשאול אותך למה לא באת למשחק אתמול.

דניאל: בגלל שהיה גשם ואמא לא הרשתה לי לבוא.

עדי: אה… הבנתי.

(אמא של עדי ברקע): תגיד לו שהיה ממש כיף ושהוא הפסיד שלא בא.

עדי: היה ממש כיף והפסדת שלא באת.

דניאל: בסדר. מה עוד אתה רוצה?

עדי: זה כל מה שרציתי.

דניאל: טוב בסדר, אז להתראות.

עדי: להתראות.

 

שיחת הטלפון הזאת (השמות בדויים, הציטוט מדויק) נערכה בין שני חברים טובים, שניהם על הספקטרום האוטיסטי. ייתכן כי היא נראית לכם יבשה, ואכן דרך התקשורת האוטיסטית מעבירה אינפורמציה נקייה נטו, בלי כל העטיפות מסביב שמכונות "סמול טוק". לשני הילדים הללו אין שום צורך בדיבור מסביב על דברים שאינם קשורים באופן ישיר לעניין. המוח האוטיסטי נוטה להיות חזק בעיבוד מידע, ופחות להתעסק בחלקים הרגשיים. ייתכן שאין להם צורך בזה, או שהתחום הרגשי מסובך מדי להבנה ולא צפוי, ולכן הם מעדיפים להימנע ממנו. קשה להם לפענח מה האדם שמולם מרגיש, וקשה שבעתיים לחזות איזו השפעה תהיה להם על רגשותיו. בכל מקרה – התוצאה היא שיח רובוטי משהו, ענייני וחסר רגש. קיום שיחה עם רובד רגשי היא מיומנות שיש צורך ללמד באופן טכני את רוב אנשי הספקטרום האוטיסטי.

תסתכל לי בעיניים…

לנו, האנשים שמחוץ לספקטרום, זה נראה "לא בסדר". אנחנו מנסים לתקן ולהוסיף את ה"תבלינים" לשיחה (ראו החלק שבו אמא היקרה התערבה בשיחת הטלפון). ובכלל, אצל הילדים שלנו יש הרבה מה לתקן: "תסתכל לי בעיניים, תעמוד במקום אחד כשאתה מדבר, תענה כשאומרים לך שלום/תודה/להתראות…" ועוד שלל אמירות שנובעות מהרצון ללמד אותם לתקשר באופן נורמטיבי כדי שיוכלו להשתלב ביתר קלות בעולם. זה באמת דבר חשוב, אבל בואו נחשוב לרגע מה קורה מבחינה רגשית לילד שמתקנים את התנהגותו על בסיס קבוע ויומיומי? איזה מסר הוא מקבל? הוא מסיק שמשהו אצלו לא בסדר. שהוא טעון תיקון. שההתנהגות שלו לא נכונה. לפעמים התנהגויות שמבטאות את האוטיזם צורמות ומפריעות וקשה לנו להתאפק, אבל כדי שהילדים שלנו יגדלו עם תחושה טובה לגבי עצמם חשוב שנספק להם סביבה מכילה ונלמד אותם תקשורת נורמטיבית בעזרת חיזוקים ולא דרך ביקורת.

חבר בדיוק כמוני

ואפרופו שיחת הטלפון, עד כמה זה חשוב בשביל כל אדם שיהיה לו לפחות חבר אחד שמתקשר איתו באותו ראש, שמבין אותו בדיוק – כי כששני ילדים אוטיסטים נמצאים ביחד, הם לא שופטים אחד את השני על המוזרות החברתית שכל כך בולטת לנו, הם פשוט נהנים אחד עם השני, כמו שחברים אמורים לעשות. ואנחנו ההורים יכולים לתת להם לחיות בכיף בעולם שלהם שבו הכללים אחרים משלנו ולא תמיד מובנים לנו – אבל הגיוניים וברורים בשבילם. ואם נתרווח בנחת וניתן לאוטיזם מקום של כבוד, אולי נגלה שיש בו גם כמה דברים שכדאי לנו, האנשים "הרגילים", לאמץ מדי פעם…

2 תגובות
  • מירי שדה
    5 בנובמבר, 2015

    הזכרת לי את הסבא האהוב שלי, חביב הנכדים, שהיה כבד שמיעה. לנו הילדים, זה פחות הפריע, אבל המבוגרים תמיד היו מאוד מתוסכלים מהתקשורת איתו וצעקו המון בסביבתו (כי אולי ככה הוא יבין יותר טוב).

    פעם היינו באירוע משפחתי ואני זוכרת את סבא, משוחח עם קרוב משפחה אחר, שגם הוא כבד שמיעה, אני חושבת ששניהם היו עם כוס יין ביד, ואני זוכרת שיחה ערה ונראה ששניהם מרוצים מאוד משיח החרשים הזה. אף אחד לא צועק עליהם, והשיחה קולחת.
    תענוג.

  • חדווה שלו
    9 בנובמבר, 2015

    מירי יקרה, כאדם שעוסק בחינוך המיוחד יותר מ 20 שנה, הכתיבה שלך מרגשת אותי כל פעם מחדש.
    חשוב שתמשיכי לכתוב ומי שקורא חשוב שיעביר הלאה.
    תודה על תובנות, רגישות והמון אהבה בכתיבה שלך,
    חדווה.

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *