פורסם בתאריך 17 בדצמבר , 2014 תגיות: , ,

מי זה תום?

אם אתם הורים עם קצת ותק וקילומטראז' בעולם הפרעות התקשורת, יכול להיות שנתקלתם במונח THEORY OF MIND או בראשי תיבות TOM.

אז מה זה התום הזה ולמה לילדים שלנו חסר ממנו? ושאלת השאלות: איך אפשר להשיג ממנו בשבילם?

בעברית מתורגם המונח ל"תיאוריה של התודעה", והכוונה היא ליכולת של האדם להבין מה קורה במוח של אדם אחר. נשמע פשוט, לא? בשביל הילדים שלנו זה בכלל לא פשוט. בשבילם ההבנה שלאנשים אחרים פרט לעצמם יש רצונות, צרכים, רגשות ומחשבות שונות משלהם לא באה באופן אוטומטי.

היכולת הזאת, "לקרוא את מחשבותיו" של האחר, היא יכולת חשובה מאין כמוה כדי לקיים קשרים חברתיים. באופן נורמטיבי היא מתחילה להתפתח אצל ילדים סביב גיל שנה. כאשר אנחנו נמצאים באינטראקציה עם אנשים אנחנו משתמשים ביכולת הזאת כל הזמן מבלי לשים לב בכלל. אנחנו יכולים לנבא ולצפות מה תהיה תגובתו של האדם שמולנו לפי מדד פנימי והערכה מהירה של מחשבותיו ורגשותיו. אצל ילדים על הספקטרום האוטיסטי, אשר מוגדרים כלוקים בהפרעה תקשורתית מולדת, היכולת הזאת פגועה.

אתן לכם דוגמא: אם נפתח דלת שנטרקת לבד (מסוג הדלתות שיש בכל כניסה ראשית לבניין רב קומות) ונעבור בה יחד עם ילד אוטיסט, סביר להניח שאם הוא יעבור ראשון דרך הדלת, הוא לא ישאיר אותה פתוחה עבור האנשים הנוספים שנמצאים אחריו. למה? הוא פשוט לא חושב על כך שגם הם רוצים לעבור ושלא יהיה להם נעים אם הדלת תיטרק להם בפרצוף. מבחינתו, ברגע שהוא עבר בפתח, העניין הסתיים. אין כאן שום כוונה רעה או ניסיון לעצבן, וזה אפילו לא עניין של חוסר נימוס. הוא באמת לא חושב על זה בכלל.

רוצים דוגמא נוספת? בבקשה: אם אנחנו הולכים עם כל בני המשפחה לשפת הים, ואחד מהילדים הולך לאיבוד, הילד האוטיסט שלנו עשוי להגיד: "אז בואו נחזור הביתה בלעדיו" ולהתכוון לכך בכל הרצינות! הוא באמת לא תופס מה מרגיש כרגע הילד שהלך לאיבוד. מבחינתו, הדבר היחיד שקיים הוא הרצון שלו עצמו לחזור כבר הביתה. וזה בהחלט לא נאמר מתוך רוע או כוונה לפגוע. אין כאן שום כוונות נסתרות. זאת פשוט דרך החשיבה האוטיסטית.

פעמים רבות הלקות ביכולת ה-TOM נראית למתבונן מהצד כחוסר רגישות לזולת, אטימות ואפילו אגואיסטיות. הורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי עלולים להגיב בכעס על הילד שנראה מרוכז בעצמו, לא מתחשב בסובבים אותו או מתנהג בצורה שאינה תואמת את הנורמות החברתיות המקובלות. בקצה השני נמצא הורים רבים שמכופפים את המציאות לפי רצונותיו של ילדם, והכל בגלל שהוא אוטיסט ו"אין מה לעשות".

אז זהו, שדווקא יש מה לעשות. אני מצאתי כי כעס לא עוזר במקרים כאלה, ואף פוגע בילד שאינו מבין מה עשה לא בסדר ומדוע כועסים עליו. לאורך זמן, ילד ש"מקבל על הראש" לעיתים קרובות בגלל שהתנהגותו איננה תואמת את הנורמות המקובלות, יפתח תחושה פנימית של חוסר מסוגלות חברתית והערכה עצמית נמוכה.

כמובן שלאפשר לילד להתנהג בצורה חסרת התחשבות ולפעמים אפילו פוגעת בסובבים אותו גם היא אופציה לא מומלצת. הילדים שלנו אמנם מתקשים בקריאת קודים חברתיים, אבל זה לא אומר שאי אפשר ללמד אותם להתחשב באחרים. אחת הדרכים האפקטיביות ביותר היא להביא לתשומת ליבו של הילד האוטיסט מה קורה עכשיו אצל האדם שאתו הוא נמצא באינטראקציה: עם ילדים צעירים כדאי להביע זאת בדרך דרמטית, "לשחק" בהגזמה. אצל בוגרים יותר אפשר להסביר בלי שיפוט או ביקורת, אלא כמתן אינפורמציה על משהו חדש שצריך ללמוד. אם ניקח את דלת הכניסה לבניין מהדוגמא שלמעלה, במקום להתעצבן על ילדנו שטרק לנו את הדלת בפרצוף או למשוך בכתפיים ולהגיד לעצמינו שאין מה לעשות, אפשר לעצור מאחורי הדלת הסגורה, לדפוק עליה חזק כדי להסב את תשומת ליבו של הילד ולהגיד: "מה זה, השארת אותי פה? גם אני רוצה לעבור…"

 

מאמר זה נכתב בתודה גדולה לקלינאית התקשורת אתי שני

אין תגובות בינתיים.

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *