פורסם בתאריך 20 בדצמבר , 2015 תגיות: , , , ,

הקבוצה ואני

החורף הגיע באופן רשמי, ובערב הכי קר וגשום שהיה בשבוע החורפי הזה פתחתי קבוצת הורים חדשה. כבר כמה שנים שאני מנחה קבוצות הורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי ותמיד לפני המפגש הראשון אני תוהה ביני לבין עצמי אם ההורים יגיעו. אני יודעת עד כמה זה לא פשוט בשבילם לצאת מהבית בסיומו של יום עמוס, לארגן את הילדים מהר מהרגיל, למצוא בייביסיטר כשיר לתפקיד ולוותר על "מנוחת הלוחם" מול הטלויזיה.Teamwork

בזמן שחיכיתי שהחדר יתמלא נזכרתי בקבוצת הורים אחרת, שגם היא נפתחה בערב חורפי וקר בגן תקשורת בחולון. הייתי אז אמא צעירה לילד בן שלוש וחצי שאובחן לא מכבר כ-PDD. התחושות הקשות והחרדות שליוו אותי בקשר לבני ולעתידו לא הרפו לרגע, יום ולילה ללא הפסקה. שיוועתי למקום שבו אוכל לדבר על הקשיים ולספוג כל פיסת מידע שאוכל על הפרעת התקשורת שלו. כשהודיעו בגן שעומדת להיפתח קבוצת הורים, נרשמתי בלי להסס. באותה תקופה הרשתות החברתיות עדיין לא הומצאו, ולא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את מה שהרגשתי. ביליתי את רוב זמני עם מסכה של "הכל בסדר" אבל בתוך תוכי הרגשתי מצוקה ובדידות. כשהגיע יום המפגש הראשון של הקבוצה התמלאתי ציפייה והתרגשות. כל כך חיכיתי לפגוש עוד הורים במצבי, לשמוע מה קורה אצלם ולספר על בני. בכניסה לגן היה חשוך וקר אבל בפנים דלק האור. כשנכנסתי גיליתי שחוץ ממני הגיעה רק עוד אמא אחת. עמדנו שם קצת נבוכות, ולא ידענו אם להישאר ולחכות לעוד הורים או לחזור הביתה. הורים נוספים לא הגיעו באותו ערב והקבוצה ההיא לא הצליחה להתרומם, אבל אני מצאתי לי תמיכה בדרכים אחרות ובמהלך הזמן הצלחתי להתחזק ולצאת מהמשבר.

עברו שנים, והגעתי לנקודה בקריירה שבה חיפשתי שינוי מקצועי. ההבנה שאני רוצה לעזור להורים כמוני, שעוברים חוויות דומות לאלה שאני עברתי, הגיעה די מהר. כשהתחלתי את הלימודים במרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים והצהרתי שאני רוצה להתמחות באוטיזם נדמה לי שהסתכלו עלי קצת בפקפוק, אבל אני ידעתי שלשם אני מכוונת. בערב המאכזב ההוא בגן, בו חזרתי הביתה במפח נפש בגלל קבוצת ההורים שלא נפתחה, נזרע הזרע שלימים הפך להיות בשבילי ייעוד מקצועי. מי כמוני יודעת עד כמה הורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי זקוקים לתמיכה בתחילת הדרך (וגם בהמשכה) ולמקום בו ירגישו שהם לא לבד.

והנה כבר שמונה בערב וההורים מגיעים טיפין טיפין למפגש הראשון של הקבוצה. קצת חוששים ומתרגשים, כל אחד מהם מביא איתו את המטען שלו. אני סוגרת את הדלת ומתיישבת על כיסא המנחה, יודעת שבתוך החדר הזה מתקיים עולם שלם מלא בדאגה ובכאב אבל גם בלא מעט תקווה ואופטימיות, ומקווה כל כך שאצליח להגיע לכל אחד מהם, לתת עוד בדל של תקווה, עוד משהו שירגיע ולו מעט את החששות הרבים שכרוכים בהורות המיוחדת הזאת.

וכך הקבוצה ואני יוצאים לדרך…

4 תגובות
  • מירי שדה
    24 בדצמבר, 2015

    כל כך מרגש.
    תודה.

  • חדווה שלו
    24 בדצמבר, 2015

    מירי יקרה, שוב הצלחת לרגש אותי בפעם המי יודע כמה,
    אני בטוחה שהורים רבים שמגיעים אלייך זוכים להבנה עמוקה, שיתוף, רגש אמיתי ממך.
    תודה, חדווה.

  • קארין
    24 בדצמבר, 2015

    מירי יקרה ומיוחדה. כמה יפה ומרגש. ואיך התחברתי לתחושות שהיו לך… רק דרך קריאה. אני בטוחה שאת מטפלת נפלאה ויודעת שיש הרבה משפחות שמחכות לך בהמשך… תודה על השתוף הנפלא

  • רינה רוזנברג
    13 בינואר, 2016

    שלום, אני סבתא לנסיך על הספקטרום, נתקלתי באתר שלך ומיד חשבתי על בתי החד הורית שמטופלת בתאומים (אחד על הספקטרום) ומשתדלת להנהיג את הספינה הקטנה ויחד עם זאת כל כך גדולה שלה , על הצד הטוב ביותר תוך כדי מאבקים מול אבי הילדים. השאלה שלי היא האם את מקיימת קבוצות תמיכה גם בתל-אביב ? תודה

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *