שאל אותי בני והביע בכך את הצורך הבסיסי שיש לכל ילד מכל מין, סוג ומקום: להזדהות עם הגיבור שלו.
כדורגל הוא אחד הסמלים ל"נורמליות" אצל בנים. מעין כרטיס כניסה שמאפשר השתייכות למועדון הגברי. מהיותי שייכת למין הנשי, קצת קשה לי להבין מה דווקא במשחק הזה מלהיב כל-כך, אבל בשביל אבות רבים הכדורגל הוא דרך פשוטה וקלה להתחבר אל הבן שלהם. גם אם הצאצא הוא לא מסי הבא, עדיין לראות את הילד בועט לשער ממלא את האב בגאווה גברית קדמונית. סימן לכך שהוא "בסדר".
עבור ילדים על הספקטרום האוטיסטי משחק כדורגל יכול להיות מאוד לא נעים ומרתיע: להיות חלק מקבוצת ילדים, לשתף פעולה עם אחרים, לשמוע צעקות, לספוג נפילות וחיכוכים פיזיים שהמשחק מזמן, לקרוא את כוונות השחקנים האחרים במגרש… הרבה תקשורת בעזרת כדור אחד יש במשחק הזה. ובכל זאת, גם הילדים המיוחדים שלנו מגיעים לגיל שבו הם רוצים להרגיש חלק מהחבורה ואחת הדרכים לעשות זאת היא ללמוד לשחק כדורגל.
"אני חושב שמסי הוא מהספקטרום האוטיסטי כי הוא רגיש כמוני…" אמר לי בני, ובעצם ביטא את המשאלה הסמויה שגם הוא יצליח "לשחק במגרש" האמיתי של החיים, ואפילו לנצח! וכמו כל אוטיסט שמתעניין בנושא מסוים הוא למד בשקדנות את מהלכי המשחק מאנציקלופדיה על כדורגל, התאמן באובססיביות אין ספור פעמים, ואז הרגיש שהוא מוכן לצאת לשטח. כשביקש להצטרף לחוג כדורגל חששתי שיתאכזב ממה שיגלה במציאות, אבל באימון הראשון עמדתי ושפשפתי את עיני בהשתאות (וגם כדי לנגב כמה דמעות של התרגשות): הילד האוטיסט שלי שיחק כדורגל אמיתי, ואפילו הבקיע שער.
נכון, אפשר לראות ולחוש את השונות ואת הקושי לשחק כמו כולם, אבל עם רצון ונכונות מצד המאמן לשלב ילד עם צרכים מיוחדים בקבוצה, ועם הבנה שהמטרה היא שהילד ייהנה וירגיש תחושת מסוגלות, ולאו דווקא יגיע לנבחרת הצעירה, נוכל לעזור לו להגיע להישג תפקודי אדיר שייתן לו ביטחון ויעזור לו להשתלב ולרכוש חברים. "שפת הכדורגל" היא שפה שמאחדת את הבנים. כשהם מדברים על קבוצות, שחקנים, נבחרות – כולם נשמעים אותו דבר, ובמקרה הזה דווקא הידע העצום ויכולת הזיכרון המדהימה לתאריכים, שמות וסטטיסטיקות היא תכונה מאוד מוערכת – ומזה, כידוע, יש לילדינו המיוחדים בשפע.
להתמקד במה שיש ולהגדיל אותו
כמובן שהכדורגל במקרה הזה הוא רק כלי. כלי שעוזר להעצים את הילד ולתת לו תחושה שהוא מצליח, כי ילדים על הספקטרום האוטיסטי משווים את עצמם לאחרים ומודעים לקשיים שלהם, גם אם זה לא תמיד נראה כך. ילדינו זקוקים לחוות הצלחות כדי לבנות את הביטחון העצמי שלהם ולפעמים אנחנו ההורים עסוקים כל כך במה שלקוי עד שאנחנו שוכחים להתפעל מהיכולות שיש להם. אוטיזם מגיע עם כישרונות יוצאי דופן – כל ילד והתחום שלו. יכולת מתמטית, טכנולוגית, מוזיקלית, אומנותית, קליטת שפות, יכולת ספורטיבית… קחו את הכישרון והעצימו אותו. זכרו להדגיש את מה שיש לצד ההשקעה במה שעדיין חסר, ותוכלו לצפות בהשתאות כיצד הביטחון העולה בתחום מסוים משפיע גם על ההתקדמות בתחומים האחרים.
ובחזרה למגרש…
ישנם מספר מקומות ברחבי הארץ שמקיימים חוגי כדורגל המיועדים לילדים על הספקטרום האוטיסטי בהם המאמנים באים מהתחום הטיפולי, ואם אין כזה בקרבת מקום המגורים, אפשר להתאגד עם עוד כמה הורים ולהקים קבוצה ביוזמה פרטית. אפילו אבא עם רוח ספורטיבית וסיבולת לב-ריאה יכול לשמש כמאמן בשעת הצורך…
אין ספק שההתלהבות והציפייה לחוג בכל שבוע חשובים בהרבה מההישג הפיזי, והיום שבו חזר בני מחוג הכדורגל עם חיוך ענק ועם מדליית "השחקן ההוגן" תלויה על צווארו, היה בהחלט יום שלא יישכח בשבילו ובשבילנו!
כתוב תגובה